הומור ובדיחות הם חרב פיפיות. כמרצה אתה יכול לגרום לאנשים להרגיש טוב עם חיוך מאוזן לאוזן או שאתה יכול לפגוע בהם ואף לגרום להלם.. מטרת ההרצאות היא להפוך את העולם למקום טוב יותר על ידי עידוד אנשים לכיוון מטרותיהם. בשנת 1994 השתתפתי בהרצאת הומור אינטנסיבית –סדנה בת שבוע בארה"ב. אחד הלקחים החשובים ביותר שלמדתי היה כיצד בהרצאות שלי ההומור שלי בא לידי ביטוי בצורה לא נעימה ואף חסרת טעם. אני לא הייתי מודע לזה בהתחלה, אבל המשתתפים בהרצאה שהיו בחלקם חברים שלי, היו כנים עד אכזריות איתי והאירו את עייני בטרם אגיע להרצאה הבאה.
באחת ההרצאות שלי אני זוכר שסיפרתי את הבדיחה הבאה לזוג צעיר. גבר הולך למטבח ושותה כוס מים ולאחר מכן ממשיך לאונן. ואז הוא אומר לעצמו בחיוך, "זו ההנאה בחיים: יין ונשים" "לא היה לי מושג שהזוג נוצרי דתי מאוד, שכן בישראל ניתן לזהות אדם דתי לפי סממנים חיצוניים כגון כיפה, פאה. אני עדיין זוכר את מראה הפלדה בעייניהם שגרם לצמרמורות במעלה ובמורד עמוד השדרה שלי. מאז, כמרצה, הייתי זהיר ביותר במהלך ההרצאות שלי.
כשמדובר בלספר בדיחות בהרצאה, כולנו נאלצים לדרוך בזהירות על הקרקע השברירית. ולהיזהר שלעולם לא נעליב אנשים בהקשר של נשים מגדר, דת, לאום, צבע עור או מכשולים גופניים או נפשיים בעת ההרצאה. רק יהודים יכולים להעליב יהודים הבחור עם בדיחה והדבר נכון גם עבור האיטלקים, שחורים, מרוקאים, עיראקים, או ערבים, וכו. כמובן שחשוב לא לספר בדיחה על מין או בדיחה סקסיסטית אלא אם כן יש לך הרשאה מהמארגנים במהלך ההרצאה שלך.
במדינה זרה חשוב להיזהר עם ההומור כפליים בזמן הרצאה. כאשר הרציתי באוסטרליה, אמו של חבר שלי שאלה אותי למה אני בא עד החלק הזה של העולם. אמרתי לה "אני בא לראות אותך." היא חשה זלזול מכיווני והפסיקה לדבר איתי. זה היה משגה כפול מכיוון שהתארחתי בביתו של בנה והוא בהחלט לא היה נעים לאחר שראה כי אמו נפגעה. כאשר אנו בהרצאה, להיות מודע לתרבויות שונות זה המעט שאנו יכולים לעשות לפני שנספר בדיחה על אדם ממוצא שונה. לדוגמה, אצל היפנים הרצאות הן שונות לחלוטין מהרצאות שלנו. הנה כמה דוגמאות על הרצאות של יפנים :
Rakugo: - הרצאת ביפן
שני גברים הולכים בלילה קר....
האחד אומר לשני :"היי, בוא נקנה מנת אטריות חמה "
עונה לו האחר :"אבל אין לנו מספיק כסף."
"אל תדאג, אני אעשה טריק למלצר. "
הם חלקו קערת איטריות ושאלו את המלצר
" כמה זה עולה?"
המלצר ענה : "שש עשרה ין, בבקשה."
"שש עשרה?, ובכן, יש לי כסף קטן, אז בבקשה תעזרי לי לספור. אני לא בטוח לגבי ספירת הכסף."
"בסדר, בטוח."
"האם אתה מוכן? בסדר, 1 ... 2 ... 3 ... 4 ... 5 ... 6 ... 7 ... 8 ... מה השעה עכשיו?"
"זה אדוני 9:00,."
" 10 ... 11 ... 12 ... 13 ... 14 ... 15 ... 16. אשאיר את זה כאן."
כך הוא רימה את המלצר באחד ין.
הבחור התרשם עד כדי כך שהוא החליט לנסות זאת בעצמו. למחרת הוא אסף כסף קטן והלך לחנות. למרק היה טעם נורא והקערה היתה לא נקייה.למרות זאת הוא פנה למלצר ושאל:
"כמה זה עולה?"
"שש עשרה הין, בבקשה." ענה לו המלצר
הוא גיחך, שש עשרה ין? וביקש את עזרת המלצר בספירת המטבעות.
"בוא נראה, 1 ... 2 ... 3 ... 4 ... 5 ... 6 ... 7 ... 8 ... מה השעה עכשיו?"
"4:00 אדוני" ענה המלצר
"5 ... 6 ... 7 ... 8 ..."
בסופו של דבר שילם האיש 4 ין יותר ממה שהיה צריך.
אותנו בדיחה כזו לא מצחיקה אך עבור התרבות היפנית היא היסטרית מכיוון שאדם שמנסה לרמות את בעל החנות מקבל את שכרו כבומרנג. בהרצאות באסיה, אני מספר את זה כבדיחה וזוכה לקולות רמים של צחוק מן הקהל.
בדיוק כמו שבארץ יש הרצאות סטנד אפ ביפן ההרצאה נקראת, Rakugo סגנון זה של הרצאה יוסד כבר במאה ה -18 המאוחרות. המרצה לובש קימונו, בגדים יפנים מסורתיים מתיישב על כרית יפנית באמצע הבמה, עם רגליים מקופלות בזמן ההרצאה מבחינה פיזית קשה לשבת ככה הרבה זמן אך המרצה מצויד בדרך כלל במאוורר ומגבת המסייעים לו לספר את הסיפור שלו.
ב Rakugo, רק השיחות בין הדמויות מופיעות בהרצאה. לכן, המרצה חייב להיות מסוגל לשחק את התפקיד של כל דמות על ידי קול משתנה והבעות פנים. כדי להיות מרצה מצליח ב- Rakugo על המרצה לצייר את עלילת הסיפור באמצעות הפנטומימה.
בתקופת אדו בערך לפני 400 שנה, חש שוגון, הסמוראי הכללי של יפן , שידע מעט של העולם האמיתי רעב בדרך הביתה מן הציד , לפתע הריח ריח דגים מתובלים בגריל. הוא שאל את אנשיו "איזה סוג של דג זה?" ואחד מהם ענה," דג זה נקרא Samna, והוא ידוע בתור הדג של פשוטי העם. אנשים אצילים כמוך אינם יכולים לאכול אותו. "אבל שוגון היה רעב כל כך והתעניין בדגים. הוא ירד לחווה, ושאל מדוע מוגש דג ה- Samna בגריל ?. הוא מעולם לא ראה את הדג הזה, אבל הוא טעם אותו בחשש.
מיד הוא אהב את הטעם השומני של הדג . ואנשיו יעצו לו בחשש: "אל תספר לאף אחד שאתה אוכל Samna זה דג זול עבור אנשים של מעמד הפועלים. זה לא מתאים אחד ברמה שלך ובמעמדך. "
כאשר השף שלו בטירה שאלה "מה אתה רוצה לאכול לארוחת ערב?" ללא היסוס, הוא אמר "בשל Samna בשבילי" אבל השף כל כך פחד מגרימת קלקול קיבה, ובישל את הדג לאחר הסרת העור, שומן הבטן, אשר היו כביכול החלק הכי טעים" . אחרי ביס שאל שוגון את השף מהיכן הדג הזה? השף ענה "זה משוק הדגים Nihon-באשי, שוק הדגים הטובות ביותר בטוקיו." שוגון לחש, "ה- Samna ב Meguro הוא הטוב ביותר." למרבה האירוניה, היה Meguro כפר כפריים עניים היבשה. עם זאת, הסיפור הזה הפך לבדיחה וללעג על הבורות של שוגון.
שוב, בהרצאה סיפור זה לא יהיה מצחיק עבור ישראלים אלא אם נעשתה אדפטציה ועכשיו הבדיחה תכלול פקיד ישראלי גבוה או פוליטיקאי ידוע" , אחרי אכילת סטייק עסיסי במסעדה יקרה מכריז, "אבל פלאפל ב"אנטבה" בתל אביב הוא הרבה יותר טוב. "
אני נותן את הדוגמאות האלו כמרצה בכדי להדגיש שבתור מרצה עלייך להיות רגיש ביותר לדקויות תרבותיות בכדי להמנע מפגיעות מיותרות וחסרות טעם באנשים מולם אתה עומד.